על אף הישגי ההסכם, קולו של ציבור הרופאים לא נדם עם חתימתו

חתימת הסכם הרופאים לא הביאה לרגיעה. מעבר לדאגה לתנאי העבודה והשכר של חבריה, התמודדה ההסתדרות הרפואית עם שורה של נושאים ופערים במערכת הבריאות בארץ, התמודדות שאמורה בתנאים תקינים להיות באחריות הריבון. ההתמודדות עם פערים באיכות השירות הרפואי הניתן לתושבי הפריפריה ועם הזנחה של עשרות שנים שגרמה לעומסים בלתי אפשריים על הצוותים הרפואיים, וכן עמידה על כך שהארגון ישתתף בפיקוח על יישום ההסכם בשנים הקרובות, מהווים הישג משמעותי של שביתת הרופאים הארוכה ביותר בתולדות המדינה.

עם היציאה למאבק, פנתה ההסתדרות הרפואית לכל רופא וביקשה את רשימת דרישותיו לקראת חידוש ההסכם הקיבוצי. מתוך דרישות אלה, גובשו 116 דרישות שהיו הציר המרכזי שסביבו התנהל המשא והמתן עם המעסיקים. שקיפות זו והמאבק הערכי לשינוי פני הרפואה הציבורית, סחפו את הרופאים שהתגייסו למאבק הארוך בכל לבם. באופן פרדוקסאלי, עם סיום המאבק, שקיפות זו היא אולי אחד הגורמים לסערה הפנימית בקרב ציבור הרופאים. הפער בין שאיפותיו של כל רופא, מחויבותו והשתתפותו במאבק באופן פעיל, לבין תוצאת ההסכם, שלא הגשים את מאווייו של כל אחד מהרופאים נמצאת במוקד הסערה.

מאבק המתמחים, הנאבקים על תנאי עבודתם העתידיים כמומחים, ראוי להערכה. ההקשבה לנושאים המועלים על ידם כמו הזכות ליום מנוחה שבועי לאחר תורנות סוף שבוע, מחאתם על מה שנתפס כחובת תורנויות למומחים צעירים, דרישתם לנראות בנושא אכיפת הפחתת התורנויות ל-6 בחודש והניסיון לפתור בעיות אלה ואחרות, נמצאת היום במוקד הדיון בתוך ההסתדרות הרפואית, ובמוקד הדיאלוג עם הממשלה.

התפיסה שקולו של ציבור הרופאים נדם עם חתימת ההסכם שגויה לחלוטין. בשנים הקרובות יהיה עלינו להיאבק על נושאים רבים לקידום מערכת הבריאות בישראל, וביניהם:

1. החלוקה בין ההוצאה הפרטית להוצאה הציבורית במערכת הבריאות - ערב כניסת חוק בריאות ממלכתית לתוקף ב-1995, נשאה המדינה בכ-70% מהוצאות הבריאות, והאזרחים בכ-30% בלבד. בשנים שחלפו מאז, הולכת המדינה ומתנערת מחובותיה בתחום הבריאות. ההוצאה הציבורית ירדה בשנים האחרונות לשיעור של 55% בלבד, וזאת בהשוואה לממוצע של כ-73% במדינות ה-OECD.

2. תכנון ארוך טווח של צורכי מערכת הבריאות- מצבנו העגום כיום נובע משילוב בין תכנון לקוי לחוסר הקצאת משאבים מתאימים. סדר העדיפות הלאומי המשתקף באחוז ההקצאה לבריאות מהתל"ג, הקפיא את מערכת הבריאות הציבורית על ערך של 7.8% שנים רבות. זאת למרות השינוי בגודל האוכלוסייה, הזדקנותה, מורכבות התחלואה, טכנולוגיות חדשות ויכולות ריפוי מתקדמות שמאפשרת הרפואה המודרנית. בשנת 2010 אף ירד חלקה של ההוצאה הלאומית לבריאות ל-7.5% בלבד. בשנים הקרובות, צפויה אוכלוסיית ישראל להזדקן בקצב שיא. תוך פחות מ-20 שנה יעלה אחוז המבוגרים באוכלוסייה מ-9.4% למעל 13%. הקצאת המשאבים למערכת הבריאות חייבת להשתנות, להתעדכן ולשקף שינויים אלה, על מנת שאזרחי ישראל יקבלו טיפול רפואי מיטבי.

3. נגישות בתי החולים הציבוריים לכסף הציבורי המוקצה למערכת הבריאות- כיום אין למערכת האשפוז הציבורית דרך לחזק עצמה בעזרת מתן שירותים למבוטחי הביטוחים המשלימים של קופות החולים הציבוריות. על פי חוק, מוכרות כיום קופות החולים הציבוריות למבוטחיהן ביטוחים המרחיבים את סל השירותים הבסיסי שהן מחויבות לספק. המערכת הכלכלית הזו מגלגלת 4 מילארד ₪ בשנה, אולם לבתי החולים הציבוריים אין כל גישה לכספים אלו.

בהינתן כל זאת ומתוך דאגה אמיתית לעתיד הרפואה הציבורית בארץ, אין ספק כי על כולנו להתאחד ולפעול כגוף אחד, לנצל את העלאת תחלואי מערכת הבריאות לראש סדר היום הציבורי, ולהמשיך לדון בבעיות אלו וברבות אחרות, אולי במסגרת ועדה ממלכתית שתמצא פתרונות ראויים ותאפשר לכלל הציבור לזכות ברפואה שלה הוא ראוי וזכאי.

*פורסם בידיעות אחרונות