מעכבי האנזים dipeptidyl peptidase-4 (DPP-4) תורמים לאיזון הסוכרת דרך מניעת פירוק glucagon-like peptide-1 (GLP1) ו-glucose-dependent insulinotropic peptide (GIP), חלבונים המגבירים הפרשת אינסולין מהלבלב ומשפיעים לטובה על הפרשת גלוקגון בזמן היפר- והיפוגליקמיה.
לאחרונה, המליצו ה-ADA (החברה האמריקאית לסוכרת - American Diabetes Association) וה-EASD (האגודה האירופאית לחקר הסוכרת - European Association for the Study of Diabetes) על השימוש המשולב במעכבי DPP-4 ואינסולין. ניסוי, שהתפרסם לאחרונה בכתב העת Diabetes, Obesity and Metabolism, בדק את היעילות של vildagliptin (Galvus או Eucreas [בשילוב מטפורמין], שתיהן מבית נוברטיס) בחולי סוכרת שלא הצליחו להתאזן בעזרת אינסולין.
בניסוי הוגרלו 449 חולי סוכרת סוג 2 (גיל ממוצע 59.2 שנים, 50.1% נשים) בהם לא אוזנה רמת הגלוקוז למרות טיפול בעזרת אינסולין עם (61.4%) או ללא מטפורמין במשך כ-4.5 שנים, לקבלת vildagliptin 50 מ"ג (228 חולים) או פלסבו (221 חולים) פעמיים ביום.
בתום 24 שבועות הניסוי, vildagliptin הביא לירידה מובהקת של 0.8% ±0.2% בריכוז המוגלובין מסוכר (HbA1c). בפילוח לפי השימוש במטפורמין הביאה התרופה לירידה מובהקת ברמת HbA1c של 0.6% ± 0.1% במטופלי מטפורמין ואינסולין ושל 0.8% ± 0.2% מטופלי אינסולין בלבד.
Vildagliptin עצמה נסבלה היטב: שיעור אירועי ההיפוגליקמיה (8.4%) לא היה שונה במובהק לעומת פלסבו (7.2%, p=0.66) ולא נצפתה עלייה מובהקת במשקל.
שיעור תופעות הלוואי בקרב מטופל vildagliptin עמד על 57.7% לעומת 47.5% בקבוצת הביקורת.
עיקר ההבדל בתוצאות נבע מהפרעות במערכת העיכול (13.7% לעומת 7.2%) וזיהומים, בעיקר זיהומי מערכת הנשימה העליונה (22.5% לעומת 14.5%) שלדעת החוקרים לא היו קשורים לתרופה ".
הפער בתופעות הלוואי במערכת העיכול נבע ברובו משלשולים, אולם הפסקת השימוש ב-vildagliptin נדרשה רק בחולה אחד. בדומה לשאר תופעות הלוואי החמורות, אירועים לבביים היו נדירים יחסית (4.4% בקבוצת הטיפול לעומת 3.6% בקבוצת הפלסבו) וללא הבדל בין הקבוצות. חולה אחד בקבוצת הפלסבו נפטר מ-diabetic ketoacidosis.