מטרת הניסוי היתה לזהות גורמים דמוגרפיים וטיפוליים שהיו מנבאים להיפוגליקמיה, בקוהורט גדול של חולי סוכרת סוג-2 שהתחילו בטיפול עם אינסולין דטמיר (לבמיר, נובו-נורדיסק).
עוד בעניין דומה
ניסוי תצפיתי זה, בן 24 שבועות, כלל 17,374 משתתפים מ-10 מדינות. היפוגליקמיה חמורה הוגדרה כאירוע הדורש סיוע מצד-שלישי; היפוגליקמיה מינורית הוגדרה כריכוזי גלוקוז במהלך היום או הלילה < 3.1 מילימול\ליטר.
טרם התחלת הטיפול באינסולין, 4.9% מהקוהורט דיווחו על היפוגליקמיה (היפוגליקמיה טרום-אינסולין pre-insulin hypoglycaemia), כאשר רובם (94.2%) דיווחו על אירועים מינוריים ו-9.6% דיווחו על אירועים חמורים. משתתפים עם היפוגליקמיה טרום-אינסולין, היו בעלי היארעות גבוהה יותר של אירועים מינוריים (4.46 לעומת 1.72 אירועים פר שנת חולה [ppy]), אירועים ליליים (1.09 לעומת 0.25 אירועים ppy) ואירועי היפוגליקמיה חמורים (0.04 לעומת <0.01 אירועים ppy) בביקור האחרון, בהשוואה לחולים ללא היפוגליקמיה טרום-אינסולין.
גיל (P<0.047), מדד מסת הגוף (BMI)י(P<0.001), היסטוריה קודמת של מחלה מיקרוווסקולרית (P<0.001), היפוגליקמיה טרום-אינסולין (P<0.001), מספר גדול של תרופות היפוגליקמיות פומיות (OHAsי) (P<0.001), אינטנסיפיקציה של OHAי(P<0.001) והשימוש בגלינידים (P=0.004), נמצאו כולם כקשורים באופן בלתי-תלוי עם מקרי היפוגליקמיה, במהלך הניסוי.
החוקרים הסיקו, כי טיפול באינסולין דטמיר חד-יומי היה בטוח ויעיל ושיעורי ההיפוגליקמיה היו נמוכים. חששות לגבי היפוגליקמיה אינם צריכים למנוע את התחלת הטיפול באנלוגים של אינסולין בזלי.
* להתוויה מלאה ואופן השימוש המאושרים בישראל, נא לעיין בעלון לרופא המפורסם באתר משרד הבריאות.