מחקרים בעבר העידו על סיכון מוגבר לאובדנות בקרב צעירים (מתחת לגיל 24 שנים) שמתחילים טיפול בנוגדי דיכאון יחסית לפלסבו. אולם המחקרים שנעשו, לדברי החוקרים במחקר זה, לא בדקו אם ההתנהגות האובדנית תלויה במינון ואם כן – אם הסיכון תלוי בגיל החולה.
עוד בעניין דומה
החוקרים התבססו על רישומים של 162,625 אמריקאים שהחלו טיפול בנוגדי דיכאון מקבוצת מעכבי ספיגת סרוטונין בררניים (SSRIs) בין 1998-2010, וביצעו מחקר נטייה מתואם (Propensity Score-match).
החוקרים חילקו את המשתתפים במחקר לקבוצות גיל ולמינון – מינון פורמלי לעומת מינון גבוה יותר.
שיעור הסיכון (HR) בילדים וצעירים עד גיל 24 שנים לפגיעה עצמית מכוונת היה גדול פי שניים באלו שהחלו טיפול במינון גבוה לעומת חולים מותאמים שהחלו טיפול במינון פורמלי (HR 2.2; רווח בר סמך 95%; 1.6-3.0). שיעור סיכון זה מתורגם לניסיון אובדני עודף אחד על כל 150 מטופלים במינון גבוה במקום במינון פורמלי.
מעל גיל 24 שנים, הסיכון המוחלט לאובדנות היה קטן משמעותית ולא נמצאו הבדלים בין המינונים.
החוקרים סיכמו, כי ילדים וצעירים המתחילים טיפול נוגד דיכאון במינון גבוה (במקום פורמלי) נמצאים בסיכון מוגבר להתנהגות אובדנית. לאור מחקרי מטה-אנליזה שהראו לאחרונה שיעילות הטיפול נוגד הדיכאון במתבגרים היא מועטה, וממצאים אחרים שהעידו שמינון של נוגדי דיכאון אינו משפיע על היעילות באופן כללי, הממצאים ממחקר זה מחזקים את ההמלצות שלא להתחיל טיפול נוגד דיכאון במינון גבוה בקבוצת גיל זו, ובכל מקרה להשגיח מקרוב על צעירים שמתחילים טיפול נוגד דיכאון.
ערכה: ד"ר שירי אלפרט
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
