התבשרנו בימים אלה כי משרד הבריאות עומד לפתוח מחלקה חדשה לניתוחי לב בבית החולים "פוריה". מחאתם של בתי החולים "רמב"ם" ו"כרמל", בחיפה בהם מבוצעים ניתוחי לב במספר נמוך משמעותית מיכולתם, נפלה על אוזניים ערלות. שרת הבריאות המתריעה השכם והערב על הגרעון התקציבי הענק של בתי החולים הממשלתיים סבורה, עם זאת, כי הוצאת מיליוני שקלים למחלקה מיותרת, הן רפואית והן כלכלית, מוצדקת, על מנת להרים את קרנו של בית החולים בטבריה.
עוד בעניין דומה
"שרת הבריאות המתריעה על הגרעון התקציבי הענק של בתי החולים הממשלתיים סבורה כי הוצאת מיליוני שקלים למחלקה מיותרת, הן רפואית והן כלכלית, היא מוצדקת"
על מנת להבין את גודל האבסורד שבמהלך זה, להלן מספר נתונים השוואתיים לגבי ניתוחי לב וכמה עקרונות המתייחסים לכירורגיה בכללל אך לניתוחי לב במיוחד.
הניתוח העיקרי המתבצע כיום במחלקות לניתוחי לב הוא ניתוח מעקפים לתיקון חסימות בכלי הדם הכליליים שבלב. הניתוחים הראשונים מסוג זה בוצעו בקליבלנד ארה"ב ב-1967 ומאז נפוצו בכל העולם. שיעור הניתוחים הלך ועלה עד שנות התשעים למאה הקודמת ומאז הוא בירידה מתמדת כיוון שטכניקות הצנתור הכלילי השתכללו ורבים מאלה שבעבר נזקקו לניתוח מוצאים פתרונות יעילים בצנתור, הרחבת העורקים החסומים והשתלת תומכנים. לכן, בארצות רבות בעולם נסגרו בעשור האחרון חלק מהמחלקות לניתוחי לב.
קיימת שונות רבה בשיעור ההיארעות של מחלת העורקים הכליליים בארצות המפותחות. השונות נובעת במיעוטה מסיבות גנטיות וברובה מהבדלים בתזונה ובאורח חיים. עם זאת, הפערים בשיעור הניתוחים גדולים מאוד ואינם מוסברים על ידי ההבדל בשיעור ההיארעות של מחלות הלב. אין זאת כי אם המדיניות של כל מערכת בריאות וכן הנגישות לניתוחים מבחינת זמינות ומבחינת סוגי הביטוח, השונה מאוד מארץ לארץ, שקובעת את שיעור זה.
"הדחיפות בניתוחי לב לעולם אינה נמדדת בדקות אלא, גם במקרים הבהולים, בשעות. לכן, אין כל בעיה לשנע חולים"
שיעור ניתוחי המעקפים בקהילה האירופית הוא בממוצע 48 ל-100,000 תושבים לשנה. הטווח רחב מאוד, מ-124 בבלגיה ועד 17 בלבד בספרד. שיעור הניתוחים בארה"ב הוא כ-60 ל-100,000 תושבים ואילו בישראל, שבה שיעור התחלואה במחלת לב כלילית נמוך משמעותית מזה שבארה"ב, ויש שפע של יחידות לצנתור כלילי ורופאים מיומנים, שיעור ניתוחי המעקפים גבוה ב-50% ועומד על כ-90 לכל 100,000 תושבים לשנה. בישראל מבוצעים מדי שנה כ-7,000 ניתוחי מעקפים.
מתוך 28 בתי החולים הכלליים, מחלקות לניתוחי לב קיימות בעשרה. ששת בתי החולים המרכזיים ("רמבם", "בילינסון", "הדסה", "שיבא", "איכילוב" ו"סורוקה") וכן בארבעה בתי חולים נוספים: "כרמל" בחיפה, "שערי צדק" בירושלים, "וולפסון" בחולון ו"קפלן" ברחובות.
שיעורי התמותה הניתוחית והסיבוכים יורדים ככל שמספר הניתוחים עולה. עלות הניתוח גם היא פונקציה של מספר הניתוחים. ככל שהמספר קטן, העלות לכל ניתוח עולה. בישראל רק שלושה מרכזים מבצעים למעלה מ-1,000 ניתוחים בשנה (בילינסון ,שיבא וכרמל) . בבית החולים איכילוב ,שהוא הרביעי במספר הניתוחים, מתבצעים כ-750 בשנה והמספר הולך ויורד באחרים.
"קשה להבין גם את בית החולים פוריה, הנמצא בשנים האחרונות בגירעון כרוני. מדוע הוא מבקש להעמיס על תקציבו מחלקה יקרה כל כך?"
אין כל ספק כי ששת בתי החולים המרכזיים מסוגלים לנתח לפחות 1,000 חולים לשנה כל אחד. הדחיפות בניתוחי לב לעולם אינה נמדדת בדקות אלא, גם במקרים הבהולים, בשעות. לכן, אין כל בעיה לשנע חולים לניתוח מבית חולים אזורי לבית חולים מרכזי.
משרד הבריאות, המתמודד עם גירעון תקציבי גדול ותקוותו לתוספת תקציב נכזבה בעקבות מבצע צוק איתן, היה אמור לשקול לצמצם את מספר המחלקות היקרות האלה. ודאי שאין מקום לפתוח מחלקה חדשה שאין לה כל סיכוי להגיע למספר ניתוחים משמעותי, ואשר תקרטע במשך שנים, כפי שאירע למחלת ניתוחי הלב בביה"ח קפלן.
קשה להבין גם את בית החולים פוריה, הנמצא בשנים האחרונות בגירעון כרוני. מדוע הוא מבקש להעמיס על תקציבו מחלקה יקרה כל כך? האומנם שיקולי יוקרה מכסים על השכל הישר?
* המאמר פורסם לראשונה בעיתון "ידיעות אחרונות"