בישראל יש מחסור חמור ברופאים. זאת יאמר כל אדם שנזקק באחרונה לרופא. מי שמבקש להזמין ביקור אצל רופא המשפחה בערים הגדולות וביישובי מרכז הארץ ממתין 10-3 ימים עד שיתקבל. במקומות מרוחקים, בפריפריה, זמן ההמתנה ארוך אף יותר. מי שמופנה לרופא מומחה ימתין שבועיים ועד לחודשים רבים, תלוי באזור מגוריו ובמומחיות המבוקשת. במקרים רבים התשובה שהחולה יקבל היא כי "אין תורים". הוא לנפשו. אם האמצעים בידיו, יחפש רופא פרטי ואם לאו, בעיה. אם מצבו יחמיר, או אז יופנה למיון בבית חולים. אמנם ימתין שעות רבות לבדיקה אך במקרים רבים יטופל או יופנה למרפאות בית החולים. הטיפול בו יהיה יותר מורכב, יותר יקר ולא פעם ייקטע כיוון שקופת החולים בה הוא חבר תסרב לתת לו הפניה (טופס 17).
עוד בעניין דומה
בבתי החולים, רופאים מעטים מדי מתמודדים עם עומס רב. שעות עבודה ארוכות ושחיקה מהירה יוצרות קושי לשמור על מאור פנים ועל סבלנות כלפי המטופלים. במקצועות נדרשים (בהם ניתן לשלב עבודה פרטית מיד לאחר ההתמחות) התקנים מלאים. במקצועות העוסקים בחולים הקשים יותר (רפואה פנימית, גריאטריה, שיקום, כירורגיה כללית וילדים, ניאונטולוגיה), בהם הסיכוי לפרקטיקה פרטית נמוך, קשה למצוא רופאים שימלאו את השורות.
בישראל עובדים כ-27,000 רופאים. שיעורם באוכלוסיה הוא 3.1 לאלף נפש, מעט נמוך מהממוצע (3.4/1,000) במדינות ה-OECD אך בהחלט לא קטסטרופלי. מדוע, אם כן, המצוקה ותחושת המחסור.
שורש הבעיה הוא בהרכב כוח האדם הרפואי (בעיקר בשיעור הנמוך של מומחים), בתרבות עליה גדלו הרופאים (בעיות שפה ומשמעת עבודה) ובארגון העבודה בקופות החולים.
למעלה מ-60% מהרופאים בישראל הם בוגרי חו"ל. שיעור זה אינו צפוי לקטון כיוון שגם כיום שיעור לומדי הרפואה הוא 60/40 לטובת הלומדים בחו"ל. רוב הרופאים אינם יודעים להקליד בשיטה עיוורת. הזמן המועט העומד לרשותם לכל מטופל מוקדש ברובו להקלדה. רק שליש מרופאי המשפחה הם מומחים. עומס העבודה והעדר מבחני ביניים מצמצמים מאוד את היכולת ואת המוטיבציה לעדכון הידע הרפואי. לכן, קיימת בריחה מאחריות. כל בעיה מעט לא שגרתית, גם כזו שרופא משפחה אמור ויכול להתמודד עימה, אם יתאמץ מעט, מועברת למומחה.
במקצועות רבים למעלה ממחצית המטופלים המופנים למומחה אינם זקוקים לו כלל. חולה שבעייתו לא נפתרה חוזר פעם אחרי פעם. מתקיים מעגל קסמים: עומס חולים גדל והולך ועוד פחות זמן לכל חולה וקושי גובר לפתור בעיות. חלק מההפניות, וחלק גדול יותר מההפניות העצמיות לחדרי מיון בבתי חולים, נעשות כיון שהמערכת האמבולטורית לא פתרה בעיה או כלל לא טיפלה בה.
כשמצבו הרפואי של החולה הוחמר או שנמאס לו להמתין לעזרה רפואית שאינה באה, בית החולים הוא המוצא האחרון; ואז העומס בבתי החולים גדל, החולים משוחררים מבלי שהטיפול בהם הסתיים, הם חוזרים למערכת האמבולטורית הסובלת מאי ספיקה כרונית והמעגל לא נסגר.
(המאמר פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות")