מדיניות מכוונת של ממשלות ישראל גרמה לייבוש מערכת הבריאות והביאה אותה לסף קריסה. מ-1990 נבנה רק בית חולים אחד ("אסותא אשדוד", 300 מיטות), שיעור מיטות האשפוז ל-1,000 נפש בבתי חולים כלליים ירד מ-2.1 בשנת 2000 ל-1.78 כיום, שיעור הרופאים ירד ושיעור האחיות נותר נמוך כשהיה. מחסור חמור ברופאים מומחים, מחסור במכשירי אבחון ושיטת תגמול לרופאים על כמות המטופלים הרשומים או על כמות הביקורים ולא על איכות, גרמו להיווצרות תורים ארוכים כמעט לכל פעולות האבחון, לבדיקות ולניתוחים ולזליגה גוברת לרפואה פרטית.
עוד בעניין דומה
שיא המשבר, שהגיע לנקודת רתיחה עקב ריבוי תחלואת חורף, הוא בחדרי המיון ובמחלקות הפנימיות. התקשורת רוויה בדיווחים על הפגיעה בכבוד האדם ועל הכשלים בטיפול כתוצאה מהצפיפות ועל העומס הבלתי אפשרי המוטל על הצוותים הרפואיים. קיימת תמימות דעים כי מקור הרע הוא בתת תקצוב של מערכת הבריאות. יישור קו עם ההוצאה הלאומית לבריאות במדינות אירופה (11%-9% מהתל"ג, לעומת 7.4% אצלנו) מחייב תוספת שנתית של כשבעה מיליארד שקל, והיא בלתי ריאלית במציאות הנוכחית.
ברור מאוד כי לטווח הבינוני, לא יהיה מנוס מהטלת מס בריאות שיספק את המימון לתכנית בנייה ושדרוג של בתי חולים ומתקני אשפוז אמבולטוריים, ותוספת משמעותית לתקני רופאים, עובדי סיעוד וצוות תומך בבתי חולים ובמרפאות. אולם, עד לתחילת המימוש של תכנית הבראה יש לפעול, בטווח הקצר, כדי לצמצם את המצוקה של המערכת.
לתכנית התייעלות נדרש, בעיקר, שינוי תודעה משמעותי במערכת הבריאות ותקציב צנוע יחסית.
קופות החולים חייבות להנהיג שיטות המתגמלות את הרופאים על איכות ולא רק על כמות: איזון פרמטרים קליניים במחלות נפוצות (יתר לחץ דם, סוכרת, מחלות לב, מחלות מפרקים וכו') ופתרון בעיות לפי פרמטרים מוסכמים. חייבת להיות בקרה על הפניות לחדרי מיון, חייב להפסק לחלוטין הנוהג לתת בידי החולה הפניה למיון "אם המצב יוחמר". חייבת להיות בקרה על הפניות ליועצים (כיום, הפניות רבות ליועצים נועדו להוריד עומס מרופא המשפחה ואינן מחייבות מומחיות ספציפית). צוותי חשיבה שימצאו שיטות לתגמל על יעילות ועל שביעות רצון מטופלים יגרמו, בסופו של יום, להורדת העומס על מומחים ועל חדרי המיון ולסיפוק גדול יותר לרופאי משפחה.
שמיכת התקציב הכולל של מערכת הבריאות קצרה. משרד הבריאות משנה, לעתים קרובות, תעריפים עבור אשפוז וכך מתקיימת מטוטלת בין גירעון בקופות החולים לבין גירעון בבתי החולים. שיטת התגמול של בתי החולים (הקאפ) פותחה כדי לצמצם את יכולת בתי החולים להאריך ימי אשפוז כדי לגבות עבורם תשלום. כיום, כל המערכת ממוחשבת ולכן מצבת החולים, נתוני משך אשפוז וכל נתון רלוונטי אחר שקופים למשרד הבריאות בזמן אמת.
שיטת הקאפ פשטה את הרגל. ביטולה וביטול ההנחות שבתי החולים מחויבים לתת לקופות החולים ושינוי תעריפי האשפוז בהתאם לעלויות ריאליות יממשו את יכולת בתי החולים לקבל תמורה לעבודתם ולאזן את התקציב. ממילא הממשלה מכסה בכל שנה את הגרעונות של בתי החולים ושל הקופות. במקום איזון בדיעבד, אפשר להקצות את הסכומים מראש ולאפשר למערכת לתפקד. שינוי זה אינו כרוך בהגדלת ההוצאה הממשלתית לבריאות.
עידוד התייעלות ותקצוב שוטף ריאלי, צמצום ההתערבות הממשלתית באמצעות תעריפי שירות לא ריאליים, קיום תחרות בין נותני השירות על איכות וזמינות ללא תלות בהסכמים מתוסבכים, יאפשרו למערכת הבריאות להתמודד עם העומס, לשרוד את המשבר הנוכחי ואת התקופה הארוכה עד לשיקום של ממש.
(המאמר התפרסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות")