שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים ענת זינגר דחתה את ערעורו של רופא משפחה על כך שרשיונו לעסוק ברפואה הותלה לשמונה שנים לאחר שנמצא אשם בקיום יחסי מין בכוח עם מטופלת במרפאתו וללא הסכמתה, בעת בדיקה רפואית גינקולוגית שערך לה על מיטת טיפולים. התליית הרשיון תיכנס לתוקף ב-17 בנובמבר.
עוד בעניין דומה
בפסק הדין, שניתן לפני כעשרה ימים ומשתרע על 23 עמודים, מתוארים פרטי המקרה: האישה, חרדית, גרושה ואם לחמישה, הגישה תחילה את תלונתה למשטרה אלא שהתיק הפלילי נסגר מחוסר ראיות לאחר שהרופא, ד"ר ג'יימס רייכמן, טען שיחסי המין התקיימו בהסכמה. בעקבות זאת הוגשה הקובלנה למשרד הבריאות ובה נטען להתנהגות שאיננה הולמת רופא מורשה בעת מילוי תפקידו. ועדת משמעת מיוחדת במשרד הבריאות דנה בפרשה, בהליך ממושך ומסובך שחייב הוכחות.
בפסק הדין של השופטת זינגר מתוארת השתלשלות העניינים שהובילה לקובלנה: ד"ר רייכמן, שהגיש את הערעור (שמו מופיע בפסק הדין, בעוד שמה של המתלוננת רק בראשי תיבות), מומחה ברפואה פנימית, הועסק בקופת חולים לאומית כרופא משפחה במשך כ-14 שנה. במסגרת זו שימש רופא למשפחת המתלוננת וילדיה וסיפק לה מרשמים לתרופות שונות, לרבות נגד דיכאון ותרופות פסיכיאטריות.
ב-16 בינואר 2014 עברה המתלוננת ניתוח כריתת רחם. במכתב השחרור ממנו נאמר כי עליה להימנע מקיום יחסי אישות וכן מהרמת משאות כבדים או טבילה במקווה במשך חודש. זמן קצר לאחר מכן אושפזה האישה שוב עקב דימום נרתיקי וסיבוכים נוספים ועברה ניתוח נוסף שבסיומו קיבלה מכתב שחרור שבו נדרשה להמשך טיפול אנטיביוטי וביקורת אצל רופא נשים בעוד שלושה שבועות. נאמר לה כי אם תהיה החמרה במצבה עליה לחזור לטיפול רפואי.
ב-24 בפברואר 2014 נבדקה המתלוננת על ידי גינקולוגית לאחר שהתלוננה על כאבים באגן ועל תסמינים נוספים. בבדיקה זאת לא אותר ממצא חריג. המתלוננת קיבלה מרשם לציפרודקס וכעבור יומיים פנתה לרופא המשפחה שלה. הוא ביצע בדיקה גינקולוגית וגם נטל דגימה לבדיקת תרבית בקטריאלית וגינלית ונתן לה מרשם למוקסיפן לעשרה ימים. בקובלנתה נטען, כתבה השופטת זינגר, כי "לאחר הביקור הזה החלו להירקם אצל הרופא פנטזיות מיניות ומשיכה למתלוננת".
בהמשך מפרטת השופטת את צורת התקשורת שהתנהלה בין המתלוננת לבין הרופא עד שהגיעה למרפאתו בשעת ערב מאוחרת, כאשר המרפאה כבר היתה ריקה ממטופלים. הרופא ביצע בדיקת בטן ובדיקה גינקולוגית ו"תוך כדי כך הרים את חצאיתה וחזייתה ובעל אותה בכוח". האישה התחננה שיפסיק אבל הוא המשיך במעשיו ורק לאחר שהגיע לסיפוקו המיני, התנצל על מעשיו.
מיד לאחר האירוע ניסתה האישה ליצור קשר, ללא הצלחה עם שני אנשים, לרבות עם רופא פסיכיאטר כדי לדווח על האירוע שחוותה. היא הגיעה באותו הערב למרפאה לנפגעות תקיפה מינית ב"הדסה", דיווחה שם שעברה תקיפה מינית ונבדקה. בבדיקה נמצאו, בין היתר, שרידי זרע, שרידי תפרים ודימום. פרטי האירוע דווחו למנהל האדמיניסטרטיבי של מרפאות לאומית באזור ירושלים שקיים על כך שיחה עם הרופא וזה הכחיש בצורה גורפת שבדק את המתלוננת או שהיה מגע מיני.
בהמשך הוגשה התלונה למשטרה. בחקירתו שם טען הרופא כי קיים יחסי מין, אולם בהסכמה. במצב הזה הועבר התיק לפרקליטות, שהחליטה על סגירתו בנימוק של חוסר ראיות. ערר שהוגש על ידי האישה - נדחה. רק אז הועבר העניין לטיפולו של משרד הבריאות – תחילה, כמקובל, לדיון בוועדת המשמעת.
זו המליצה ברוב דעות (1-2) לקבוע כי התקיימו יסודות העבירה וכי לא ניתנה הסכמה של המתלוננת. דעת המיעוט בוועדה קבעה שהעבירה אכן התקיימה, אך לעמדתה לא היה צורך לדון בשאלה האם דובר ביחסי מין שקוימו בכוח. דעת המיעוט סברה שהדיון בכך חורג מהתחום האתי אל עבר התחום הפלילי – וזאת ללא שהדבר נדרש מהוועדה. דעת הרוב בוועדת המשמעת שהרשיעה את הרופא המליצה להתלות את רשיונו לעסוק ברפואה למשך שנתיים, בעוד דעת המיעוט המליצה להתלות את רשיונו לשלושה חודשים.
כמקובל, הועברה ההמלצה להכרעה הסופית של השופט (בדימוס) אמנון סטרשנוב - מכוח סמכויות שהואצלו לו על ידי שר הבריאות. סטרשנוב אימץ את המלצת הרוב באשר לעצם המעשה, אולם דחה את המלצות הוועדה לעניין העונש וקבע כי אמצעי המשמעת שעליו הומלץ איננו מספק. הוא הורה להחמיר בעונש ופסק כי התליית רשיונו של הרופא תהיה לתקופה של שמונה שנים. על כך הגיש הרופא את הערעור.
השופטת זינגר, שדנה בערעור, קבעה כי למרות הפער הגדול שבין המלצות הרוב בוועדת המשמעת לבין החלטתו של השופט בדימוס סטרשנוב, ראוי לכבד את ההחלטה של סטרשנוב ולא להתערב באמצעי המשמעת שנקט או בתקופת ההתליה.