ידוע כי בארצות הברית, התמותה מאנמיה חרמשית עולה אחרי גיל 18-20. זאת ועוד, ידוע כי ביו מרקרים המעידים על הסיכון לתמותה, יכולים לזהות חולים שזקוקים למעקב צמוד והתערבויות מוקדמות או חדשות.
עוד בעניין דומה
החוקרים הכלילו באופן פרוספקטיבי 510 חולי אנמיה חרמשית בגילאים 3-20, במחקר תצפיתי שנערך בין השנים 2006-2010. הם עקבו אחרי 497 חולים במשך זמן חציוני של 88 חודשים (טווח בין רבעוני 1-105). החוקרים שיערו כי לחץ סיסטולי מוגבר בעורק הריאה, כפי שבא לידי ביטוי ב-TRVי(tricuspid regurgitation velocity), יהיה קשור לתמותה מוגברת בנבדקים הנ"ל.
החוקרים מצאו כי שיעור ההישרדות המוערך היה 99% עד גיל 18, ו-94% עד גיל 25. כמו כן, הסיבה למוות הייתה ידועה ב-7 מתוך 10 חולים: 4 נפטרו משבץ (2 עם שבץ מדמם, אחד עם חסימתי ואחד עם שבץ שאינו מוגדר), חולה אחד נפטר מכשל רב-מערכתי, אחד מזיהום עם פרוו-וירוס 19, ואחד מת מוות פתאומי. החוקרים מצאו כי בתחילת המחקר, ל-20% מהחולים שנפטרו היה TRV של 2.7 מטר/שנייה או יותר (יותר מ-2 סטיות תקן מעל הממוצע בנבדקי בקרה ללא אנמיה חרמשית, המזווגים לפי גיל ומגדר). זאת בהשוואה לחולים ששרדו, מתוכם רק ל-4.6% היה ערכי TRV כאלו (P=0.012 במבחן log rank להשוואת שיעורי הישרדות). זאת ועוד, נמצא כי הגורם שהיה קשור בצורה החזקה ביותר ל-TRV מוגבר בתחילת המחקר, היה יחס גבוה של המוליזה. לבסוף, מצאו החוקרים ביו מרקרים נוספים הקשורים לתמותה, ביניהם פריטין של 2,000 מיקרוגרם/ליטר או יותר (נצפה ב-60% מהחולים שנפטרו לעומת 7.8% באלו ששרדו, P < 0.001), יחס FEV1/FVCי(forced expiratory volume in 1 minute to forced vital capacity ratio) של פחות מ-0.8 (71.4% מהנפטרים לעומת 18.8% מהשורדים, P < 0.001) וספירת נויטרופילים של 10x109 לליטר או יותר (30% מהנפטרים לעומת 7.9% מהשורדים, P = 0.018).
החוקרים הגיעו למסקנה כי בילדים, מתבגרים ומבוגרים צעירים עם אנמיה חרמשית, עליות קבועות ב-TRV, בפריטין ובנויטרופילים, יחד עם יחס FEV1/FVC נמוך, יכולים להוות ביו מרקרים הקשורים לסיכון מוגבר לתמותה.
מקור: