בתחילת גל הקורונה לכל נפטר היה שם, כמעט 3,000 מתים אחרי, המתים הם אלמונים. כך גם ידידי הטוב שהלך לעולמו לפני כשבועיים במחלקת הקורונה של אחד מבתי החולים בצפון, בן 68. לא מדובר היה באדם מופקר או חסר זהירות. הוא דאג מאז תחילת המגיפה להסתגר בבית, לעטות מסיכה, ברור שלא הגיע להתקהלויות וחתונות כלל. הוא נמנע מהליכה לתפילה במסגד וקיים חמש תפילות יומיות בבית. ממש התנהג למופת.
חודש לפני שנפטר, הוא נשבר. הוא לא רצה ללכת לחתונה של נכדתו, אבל בסופו של דבר הוא נכנע ללחצים המשפחתיים, כך סיפר לי בתקופה הטראגית, בין ההדבקה לבין מותו. מה גורם לנו לזרוק את עצמנו למחלה ולמוות בקלילות?
אם נביט על השבוע החולף נראה ש-50% מתחלואות הקורונה היא בקרב האוכלוסיה הערבית, ורוב ההדבקות באוכלוסיה הערבית מקורן בחתונות. הטבלה לא משקרת, הן מלכודת המוות שלנו, ודרך מוכחת אחת להיחלץ מהמלכודת היא אוריינות הבריאות.
סוכרת והשמנה הן דוגמה מובהקת לפער במדדי הבריאות בין האוכלוסיה הערבית והיהודית ומשתי סיבות עיקריות: אוריינות בריאות נמוכה ושירות רפואי לא מותאם תרבותית
אוריינות בריאות היא היכולת של הפרט להשיג, לקרוא, להבין ולהשתמש במידע אודות הבריאות ומערכת הבריאות כדי לקבל החלטות בריאותיות מותאמות ולהיענות להנחיות הרפואיות. אוריינות בריאות נמוכה לרוב קשורה עם אורח חיים לא בריא, תחלואה גבוהה, שימוש לקוי בשירותי הבריאות וחוסר הטמעה של הנחיות בריאות הציבור. אוריינות הבריאות הנמוכה בחברה הערבית אינה רק אינטואיציה שברור לי שחלק גדול מהקוראים ואני חולקים. במחקר של פרופ' דיאן לוין, החברה הערבית בארץ מוגדרת בפירוש כקבוצת אוכלוסיה עם אוריינות בריאות נמוכה.
גם אם היתה לנו מערכת בריאות שוויונית המכוונת לקבוצות אוכלוסיה עם מאפיינים תרבותיים שונים, לא היינו מגיעים למערכת בריאות שנותנת תוצאות דומות בין יהודים מתל אביב ומרעננה לערבים מנצרת ומרהט
אז מה יש לנו? חוק בריאות ממלכתית שאמור להבטיח שוויון בשירותי הבריאות. אז קודם כל, אין שוויון. רוב הקהילה הערבית גרה בצפון ובנגב, ומספיק שנבדוק את שירותי הבריאות במחוז צפון ודרום ונבין את הפערים הבלתי נסבלים בין מדינת תל אביב לבין הפריפריה, כאשר גם בתוך הפריפריה הערבים הם חוליה בריאותית חלשה.
אבל גם אם היתה לנו מערכת בריאות שוויונית המכוונת לקבוצות אוכלוסיה עם מאפיינים תרבותיים שונים ומורכבים, לא היינו מגיעים למערכת בריאות שנותנת תוצאות דומות בין יהודים מתל אביב ומרעננה לערבים מנצרת ורהט. לפיכך, מערכת בריאות אמורה להיות שוויונית ומותאמת תרבות.
סוכרת והשמנה הן דוגמה מובהקת ביותר לפער במדדי הבריאות בין האוכלוסיה הערבית והיהודית ומשתי הסיבות העיקריות: אוריינות בריאות נמוכה ושירות רפואי לא מותאם תרבותית. שיעור הסוכרת אצלנו הוא פי שניים, עלות הטיפול כפולה פר מטופל, איזון סוכרת נמוך יחסית לאוכלוסיה היהודית והסיבוכים של המחלה פי שלושה בחברה הערבית. כך, גם עלויות האשפוז של החברה הערבית גבוהים בכ-2.5 מיליארד שקל בשנה מאשר חלקה באוכלוסיה הכללית ובעיקר הודות לסוכרת.
יש הוכחות מחקריות לכך שהגישה לאוכלוסיה מסורתית עם תרבות והתנהגות קולקטיבית אמורה להיות גישה מוכוונת משפחה בתחום הבריאות (ולא מוכוונת מטופל כמו בחברה מערבית). לא הכל כסף בבריאות, גם הגישה חשובה, והגישה אל הקהילה הערבית הפוכה מהגישה שיכולה להביא תוצאות.
האם ערכם של המנהגים הקהילתיים חשוב יותר מערכי הדת והבריאות? איך קרה שגם ראשי ישובים המנהיגות המקומית זרמו עם סכנת הנפשות הזו והשתתפו בחתונות בסמוי או בגלוי?
ולא שלא חסרים משאבים - חסר המון כסף בבריאות החברה הערבית. משרד הבריאות הכין תכנית, בהשתתפות משרד האוצר, בתקציב של כ-800 מיליון שקל, לשדרוג שירותי הבריאות בחברה הערבית. התכנית במגירה, ואל תגידו לי שזה בגלל משבר הקורונה. דווקא המשבר הגדיל את תקציבי הבריאות, אבל כשמדובר בתכנית ממוקדת בחברה הערבית, אנחנו צריכים להילחם על תכנית שמשרד הבריאות כבר אישר אותה בקדנציה של ליצמן.
וזה קשור לחתונות. ב-5 במאי 2020, מספר ימים לאחר חתונה ביישוב חורה בנגב, נמצאו עשרות חולי קורונה מאורחי החתונה, רובם נשים. הוטל סגר על אותה שכונה עם ההתפרצות עד לירידת מספר הנדבקים, ולא ידענו אז שהתפרצויות תחלואה כאלו תחלואה בעקבות חתונות ילוו אותנו עד עצם היום הזה ויהוו מקור עיקרי ומוביל לתחלואה באוכלוסיה הערבית.
מדהים לראות איך המסגדים והכנסיות נסגרו מאז תחילת אפריל וכשנפתחו, הקפידו על מספר קטן של מתפללים במקומות הסגורים, וזאת באוכלוסיה שנחשבת לדתית ושומרת מסורת, ולעומת זאת רבים מאיתנו לא ויתרו על חתונות עם מאות משתתפים. מתבקשת השאלה שאנו צריכים להפנות לעצמנו: האם ערכם של המנהגים הקהילתיים חשוב יותר מערכי הדת והבריאות? איך קרה שגם ראשי ישובים המנהיגות המקומית זרמו עם סכנת הנפשות הזו והשתתפו בחתונות בסמוי או בגלוי? כשהחתונות עברו לבתים, נראה היה שגם המשטרה מרימה ידיים. זו קומבינציה של אסון ממשי, שגם אנחנו הרופאים עומדים חסרי אונים מולה.
לאור כל זאת, הגיע הזמן שיקום גוף/ מכון שייקרא "המכון למחקר ומדיניות - התאמה תרבותית בשירותי הבריאות בחברה הערבית". ויש מה לעשות, עכשיו ובתקציב סביר. הגוף יכלול אנשי מקצוע ואקדמיה ממקצועות הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה, התרבות והרפואה בעיקר מקרב החברה הערבית ויוקם בהקדם בשיתוף פעולה של המדינה והחברה הערבית ומשימתו הראשונה תהיה קביעת מדיניות להתנהלות הסברתית או התערבותית למיגור תחלואת הקורונה ובהמשך סוכרת, עישון ועוד.
אותו גוף לא יחליף את הצרכים הגדולים שאינם מטופלים ותקועים במשרדי הבריאות והאוצר, והוא לא יבוא במקום הצורך לשלב מומחים ערבים בצמתי קבלת החלטות, אבל לפחות המשאבים שהמדינה כן משקיעה בחברה הערבית יתועלו לערוצים קצת יותר אפקטיביים ממה שקורה עכשיו. הרי את המחיר האנושי והכלכלי כולנו משלמים, יהודים וערבים אזרחי ישראל.
פרופ' בשארה בשאראת הוא יו״ר החברה לקידום בריאות האוכלוסיה הערבית בהסתדרות הרפואית
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
