כאשר שורות אלו נכתבות עדיין אין ממשלה בישראל. לכן, אפשר לשוטט חופשי במחוזות הדמיון ולקוות שתקום ממשלה אשר ימצא בה מי שמערכת הבריאות תהיה חשובה בעיניו והוא, בניגוד לשני קודמיו, יתייחס לתפקיד שר הבריאות כאל משימה חשובה ולא רק כאל כמנוף למלא באמצעותו את צורכי הקהילה ששלחה אותו לפוליטיקה או כקרש קפיצה פוטנציאלי לתפקידים אחרים.
עוד בעניין דומה
בהקדמה לדיון על מערך האשפוז אבקש, ברשות הקוראים, לשאול את השאלה הנדושה מדוע, בכל פעם שמוקמת ממשלה בישראל ומתקיים מאבק על שליטה במשרדים השונים, משרד הבריאות הוא תמיד ברירת מחדל ואיש אינו נלחם לקבלו. הרי מבחינת התקציב, זהו המשרד השלישי בגודלו, אחרי ביטחון וחינוך. התשובה ברורה. משרד הבריאות הוא משרד מקצועי מאוד. אין בו מרווח לתת ג'ובים למקורבים. האפשרות למניפולציות תקציביות כדי להיטיב עם קהלים ספציפיים אמנם קיימת אך היא מצומצמת למדי. בניגוד למשרדים הכלכליים, שם יש ביכולתו של שר להזיז הרים ולשנות מגמות, במשרד הבריאות ההתפתחות נגזרת, רובה ככולה, מגורמים אובייקטיביים ומהתפתחות הרפואה, ולפוליטיקה יש השפעה צנועה בלבד. לכן, עד היום, רוב שרי הבריאות גילו עניין מועט בקידום הרפואה ובפיתוח מערכת האשפוז. הגורם השולט העליון היה ונותר משרד האוצר.
לכן, אין תמה שפיתוח מערכת האשפוז קפא למעשה ב-1978 (מועד פתיחת בית החולים וולפסון בחולון). מאז ועד עתה אוכלוסיית ישראל גדלה כמעט פי שלושה (3.9 מיליון ב-1978, 9.3 מיליון בסוף 2020) ואילו למערך האשפוז הכללי נוספו כמה מאות מיטות בבתי החולים הקיימים ונבנה בית חולים חדש אחד בלבד, "אסותא-אשדוד" (350 מיטות).
ככל שהפרמטר של שיעור מיטות האשפוז ל-1,000 נפש הוא מדד גס, עדיין, בהסתכלות השוואתית, אפשר ללמוד ממנו על מצבה של מערכת האשפוז שלנו. כאשר כוללים במדד רק מיטות אשפוז בבתי חולים כלליים, היו בישראל, בראשית המילניום, 2.3 מיטות ל-1,000 נפש (לעומת 3 במדינות אירופה). מאז, השיעור נמצא בירידה מתמדת, כיום כ-1.76 בלבד.
בפרסומים רשמיים מובאים מספרים שונים כיוון שנספרות גם מיטות שיקום ומיטות כרוניות אחרות בבתי חולים כלליים. יתרה מזאת, החלוקה אינה שוויונית בצורה קיצונית. הפערים בין המרכז לבין הצפון והדרום הם קיצוניים וגדולים בהרבה לעומת הצפוי עקב ריכוז רפואה שלישונית במרכז.
הפערים בזמינות ובאיכות שירותי האשפוז בין מרכז לפריפריה (גיאוגרפית וכלכלית) גדלים והולכים ככל שהכלכלה הקרויה ניאו-ליברלית שולטת בכיפה
בתחומים חיוניים רבים, במיוחד אונקולוגיה, עיניים, סוגי כירורגיה, תת מקצועות של רפואה פנימית, אורתופדיה ואורולוגיה, לתושבי הצפון והדרום נגישות מעטה, תורים ארוכים ופערי איכות מקצועית משמעותיים לעומת המרכז.
בארץ קטנה כשלנו הפערים האלה אינם מחויבי המציאות. הם, במובהק, תוצאה של תכנון לקוי, השתלטות שיקולים כלכליים והזנחה מוחלטת של עקרונות מדינת רווחה. בהסתכלות לאחור, הפערים בזמינות ובאיכות שירותי האשפוז בין מרכז לפריפריה (גיאוגרפית וכלכלית) גדלים והולכים ככל שהכלכלה הקרויה ניאו-ליברלית שולטת בכיפה.
אין הסכמה וככל הידוע אין נתונים אמינים שיאפשרו לחשב את הנדרש והרצוי מבחינת היקף מערכת האשפוז. הדרישה להגדלת המערכת מתבססת על הגידול באוכלוסיה (שהוא הגדול ביותר בעולם המערבי, כ-1.7% בשנה), על הזדקנות האוכלוסיה (שיעור בני 65+ היה 11% ב-2000 והוא 12% כיום) ועל הההתפתחות הטכנולוגית של הרפואה המאפשרת טיפולים חדשים.
השירות האמבולטורי ועינויי ההמתנה למומחים ולבדיקות
מצד שני, ככל שהטלה-תקשורת משתכללת והרפואה האמבולטורית רוכשת מיומנויות ויכולות חדשות, נפתחות אפשרויות להקטנת ההזדקקות לאשפוז ולשחרור מוקדם של המאושפזים ולכן להקטנת משך האשפוז. יש הטוענים כי שני גורמים אלה יש ביכולתם לאזן את הצורך בתוספת מיטות. כאמור, אלה שיקולים תיאורטיים שעדיין אין מאחוריהם נתונים אמינים שיאפשרו חישוב כמותי של הצרכים בעתיד הנראה לעין.
התפתחות השירות האמבולטורי בשנים האחרונות מאפשרת הקטנה מסוימת בהזדקקות לאשפוז. תיאורטית, הרוב המוחלט של הבירורים האבחנתיים יכול להתבצע במרפאות. אך אליה וקוץ בה: המערכת האמבולטורית עמוסה, התורים לייעוץ מקצועי והתורים לבדיקות השונות ארוכים יותר יוותר. לכן, אף שתיאורטית ניתן להשלים כמעט כל בירור ללא אשפוז, עדיין אין מנוס מאשפוז לעתים קרובות כדי להגיע לאבחנה בזמן סביר ולא להחמיץ את נקודת האל-חזור בטיפול.
חולים הזקוקים לאבחון נתונים לעינויי המתנה למומחים ולבדיקות. לא פעם טיפול הופך מורכב יותר עקב העיכוב בהשלמת הבירור. נכון להיום, המערכת האמבולטורית אינה ערוכה לקחת על עצמה את תוספת העומס שנועדה למנוע או לקצר אשפוזים. זאת ועוד, כדי לשחרר חולים מוקדם ולהמשיך טיפול בבית (אשפוז בית) נדרש כוח אדם רפואי וסיעודי נוסף, שאינו קיים במערכת.
למרות פיתוח נמשך של טכנולוגיות בתחום טלה-רפואה, עדיין בעתיד הנראה לעין לא יהיה מנוס אלא להגדיל את הקיבולת לאשפוז מטופלים בבתי חולים כלליים
בקופות החולים נעשו לאחרונה נסיונות להכשיר סגל מצומצם למשימות אלו. בקנה מידה קטן ולמקרים נבחרים השיטה ניתנת ליישום אלא שלנוכח המחסור הקיים בסגל סיעודי ורפואי, לחלופה זו לא תהיה השפעה משמעותית על עומס האשפוז. נראה לכן, כי למרות פיתוח נמשך של טכנולוגיות בתחום טלה-רפואה, עדיין בעתיד הנראה לעין לא יהיה מנוס אלא להגדיל את הקיבולת לאשפוז מטופלים בבתי חולים כלליים.
שיפור התחבורה ולא בניית בתי חולים בכל עיר
משרד הבריאות מודע לצרכים העתידיים. קיימות תכנית עקרוניות להגדיל את מספר המיטות. יש כוונה לבנות בתי חולים נוספים. כעת מתקיימים דיונים ותכנון ראשוני לבניית שני בתי חולים, האחד בנגב והשני בקריות. בשני המקרים, אם התכניות תתממשנה זו תהיה שוב בכיה לשנים רבות, בזבוז משאבים עצום לעומת תועלת מעטה, אם בכלל.
ישראל היא מדינה קטנה וצפופה. בעיות התחבורה מגדילות בצורה בלתי סבירה את זמן ההגעה לבתי חולים אף שהמרחקים קטנים מאוד לעומת המקובל בארצות מפותחות. הפתרון העקרוני לבעיית התחבורה לבתי החולים הוא בשיפור התחבורה ולא בבניית בתי חולים בכל עיר.
אם נדרשת תוספת לאשפוז, יש להוסיף מחלקות או מכונים בבתי חולים קיימים. בניית בית חולים חדש תדרוש הקמת תשתיות שעלותן כיום גבוהה מאוד ותדרוש כוח אדם שאינו קיים במערכת
כיוון שההשפעה של תכניות פיתוח התחבורה הציבורית תבוא לידי ביטוי (אם בכלל) רק בעוד שנים רבות, אפשר בינתיים לבנות מסלולי אמבולנסים בין מרכזי ערים לבתי החולים בסביבה כך שזמן ההגעה יתקצר. המרחק מקריית ביאליק לבית החולים רמב"ם הוא כ-15 ק"מ. מסלול מהיר לאמבולנסים יאפשר הגעה תוך 12 דקות. בניית מיון קדמי בקריית ביאליק, תקשורת טובה ובלתי מופרעת לבתי החולים בחיפה ושני מסלולי אמבולנס יעלו פחות מעשירית מעלות בניית בית חולים. אם נדרשת תוספת לאשפוז, יש להוסיף מחלקות או מכונים בבתי חולים קיימים. בניית בית חולים חדש תדרוש הקמת תשתיות שעלותן כיום גבוהה מאוד ותדרוש כוח אדם שאינו קיים במערכת.
הדוגמה של בית החולים אסותא אשדוד היתה צריכה ללמד לקח חשוב בנושא זה אך המסקנות לא הוסקו. במקום לשפר את התחבורה ממרכז אשדוד לבתי החולים ברזילי וקפלן ולחזק אותם, בנו באשדוד בית חולים. הסגל גויס מבתי החולים שבסביבה ויצר בהם מחסור. בית החולים גרעוני במימדים מבהילים ולכן פעילותו הראשונית צומצמה. כעת, בהדרגה, עקב בצד אגודל, בית החולים מתחזק.
המפעל העצום שגרם סיפוק וגאווה לתושבי אשדוד לא שיפר את בריאותם. יש כיום באזור שלושה בתי חולים העושים עבודה של שניים בעלות גדולה. אם ייבנה בית חולים בקריות, ייווצר מחסור בכוח אדם באזור הצפון שממילא אינו עשיר במיוחד. יש מחסור אמיתי באמצעי אשפוז וברפואה שלישונית בצפון. יש בתי חולים קיימים העושים עבודה מצוינת יחסית לאמצעים העומדים לרשותם. צריך לפתח אותם ולהגדיל אותם ולפתח אליהם תחבורה מהירה. לא צריך לבנות בית חולים בכל עיר רק כי הפקקים אינם מאפשרים לחולים להגיעה לבית החלים האזורי.
אין בנגב עיר שתוכל לתמוך בבית חולים שלישי. בית חולים אינו יכול להתקיים "באמצע הדרך" הוא זקוק לתשתיות של עיר, לתחבורה ציבורית טובה לסגל, למבקרים, למטופלים במרפאות, לספקים
בנגב, המצב חמור לא פחות מאשר בצפון. חסרות מיטות אשפוז אך יותר מכך חסרה זמינות של רפואת מומחים ואמצעי דימות. בבאר שבע יש מרכז רפואי שלישוני גדול ובאשקלון יש בית חולים גדול. לשניהם פוטנציאל להוסיף ולהתפתח, בכמות ובאיכות. אין בנגב עיר שתוכל לתמוך בבית חולים שלישי. בית חולים אינו יכול להתקיים "באמצע הדרך" הוא זקוק לתשתיות של עיר, לתחבורה ציבורית טובה לסגל, למבקרים, למטופלים במרפאות, לספקים. הסגל, העובד שעות ארוכות יותר מאשר בכל מערכת בישראל, אינו רוצה לבלות עוד שעות בנסיעה לבית החולים והביתה. בסמוך לבית חולים צריכים להיות מוסדות חינוך ותרבות, אחרת לא יהיה סגל איכותי. אלו אך מקצת הדרישות. בית חולים אינו יכול לפעול "במדבר", תרתי משמע.
המרחק הממוצע של תושבי ישראל ממקום המגורים או העבודה לבית החולים הקרוב הוא הקטן ביותר בעולם. זמן ההגעה, לצערנו, מתארך יותר ויותר בגלל הכשלים של מערך התחבורה. בנית בתי חולים חדשים תחת כל עץ רענן תיצור בעיות רבות ולא תפתור את מצוקת האזרחים הנזקקים להגיע לבית חולים. בעיות תחבורה יש לפתור על ידי תכנון תחבורה ולא על ידי בניית בתי חולים.
הכותב הוא מומחה לרפואה פנימית ולמינהל רפואי, הפקולטה לרפואה אוניברסיטת תל אביב