סקירה מבוססת מחקרים מקיפים של אוניברסיטת תל אביב מציעה מודל מעודכן למתן בשורה מרה למטופלים ו/או לבני משפחותיהם. המודל מתייחס בצורה מעמיקה גם לחוויה של איש הרפואה שנדרש לבשר את הבשורה - ולא רק לצרכיו ולקשייו של הצד המקבל.
עוד בעניין דומה
המאמר בהובלת פרופ' אורית קרניאלי-מילר וד"ר דפנה מיתר מהפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר של אוניברסיטת תל אביב, פורסם לאחרונה בכתב העת Medical Teacher. החוקרות מציינות כי בשנת 2000 פותח בארה"ב מודל המכונה SPIKES שנמצא מאז בשימוש נרחב במערכות בריאות בעולם. זה מודל טוב, אך הוא התמקד בעיקר בתהליך שעובר המטופל והיו בו כמה חלקים שלא עובדים טוב. כעת, המודל החדש מציע התייחסות מקיפה יותר הכוללת את חוויותיהם של כל הצדדים השותפים למעמד המורכב: המטופל, משפחתו וגם איש הצוות הרפואי שמביא את הבשורה הקשה.
פרופ' קרניאלי-מילר מסבירה: "מתן בשורות מרות הוא חלק בלתי נפרד משגרת יומם של רופאים. בעבר איש לא נתן דעתו על הקושי שלהם ולא הנחה אותם כיצד לעשות זאת, דבר שיצר כשלים רבים ופגע גם ברופאים וגם במטופלים. היום ברור שמדובר במיומנות קריטית שניתן וחשוב מאוד לרכוש אותה, המודל שלנו נותן מקום לקושי ולצרכים של המטפל, על מנת שיוכל לבצע את המשימה המורכבת בצורה הטובה ביותר".
המודל החדש כולל 12 שלבים, שראשיתם בשלב ההכנה, שבו הרופא מתכונן למשימה הקריטית שלפניו ובוחן את רגשותיו בנוגע אליה. על סמך נסיון המחברות, הרופא צפוי להתמודד עם קשת קשיים ורגשות, ביניהם: צורך להגן על המטופל, שאיפה להיות 'המושיע', הזדהות וגם חוסר אונים, תסכול, כעס ותחושת כישלון. הכנה נכונה ומודעות לכל אלה מאפשרת לרופא להגיע מוכן למפגש ולשקוד על ניסוח נכון של הבשורה.
המודל כולל גם התייחסות נרחבת להיבטים של הכנת המטופל לבשורה המרה שעומדת להגיע. הכנה זו יכולה להתרחש במסגרת תהליך האבחון, שבו מתבהרת תמונת המחלה ואיש הרפואה לומד להכיר את המטופל ואת העדפותיו, על מנת להתאים את הבשורה לצרכיו. ההכנה צריכה גם להתרחש תוך כדי המפגש באמצעות משפט קצר וברור, ולאחריו הפסקה קצרה, שמאפשרת למטופל להתכונן לקראת קבלת המידע.
בהמשך ממליצות החוקרות על תהליך איטי ומדורג, במהלכו איש הרפואה עוצר כדי לחוש ולברר את תגובת האדם שמולו: האם קלט את המידע, מה הוא מרגיש ומה הוא מסוגל להכיל. רק לאחר שווידא כי המטופל הבין וגם מעוניין לקבל מידע נוסף, ימשיך איש הרפואה להרחיב במידע.
פרופ' קרניאלי-מילר: "זוהי חובתו של הרופא. בדיוק כמו שתפקידו לאבחן את המחלה ולטפל בה, כך עליו להיות קשוב ורגיש, לתת מרחב לרגשותיו של המטופל אל מול הבשורה המרה ולגלות אמפתיה. כשהחולה מוצף ברגשות, הוא לא יקלוט גם את ההסבר הברור ביותר, ואז על הרופא להאט את מתן המידע, להתייחס לרגש ולאחר מכן לספק הסברים והבהרות, לענות על שאלות ולהתאים את מתן הבשורה המרה לקצב הקליטה של המטופל ו/או קרוביו. רק לאחר מכן, בהמשך הפגישה או במועד אחר, יגיע הזמן לדון בצעדים הבאים ולהציג אופציות טיפוליות".
מסכמת פרופ' קרניאלי-מילר: "מפגש של מתן בשורה מרה הוא תמיד חוויה קשה, אך כשהוא מנוהל בצורה נכונה, החוויה יכולה להיות גם טובה וממלאת. המטופל מרגיש שהוא לא לבד, שהמבשר נמצא לצידו, ויש לו על מי לסמוך בתהליך הקשה שלפניו; והרופא, מצידו, מתמלא בתחושת שליחות".