אחד הסיבוכים השכיחים ביותר לאחר ניתוח להסרת בלוטת התריס הוא תת-פעילות של בלוטת יותרת התריס. עם זאת, בספרות המקצועית קיימת אי-אחידות לגבי השיעור המדויק של התופעה. לכן, יש צורך במידע ברור יותר לגבי שכיחות סיבוך זה, כאבן דרך ראשונה להבנת התופעה ומציאת הדרכים למניעתה.
עוד בעניין דומה
מטרת המחקר שפורסם בכתב-העת ׳JAMA Otolaryngology – Head & Neck Surgery׳, הייתה להעריך את שיעור תת-פעילות בלוטת יותרת התריס לאחר ניתוח להסרה חלקית או מלאה של בלוטת התריס. המחקר כלל נתונים של 200 מטופלים שעברו ניתוח זה בשנת 2016, באחד מ-7 מרכזים רפואיים אוניברסיטאיים בהולנד שנכללו במחקר. במסגרת המחקר הוערך הקשר בין שיעור תת-פעילות בלוטת יותרת התריס, לבין ההגדרות השונות שנמצאו בשימוש. אנליזת המידע נערכה בינואר 2021.
החוקרים דיווחו במחקר זה על שיעור תת-פעילות קבועה של בלוטת יותרת התריס. מצב זה מוגדר בתור צורך במתן ויטמין D אקטיבי, עם או ללא תיסוף של סידן, למשך תקופה של למעלה משנה אחת לאחר הניתוח.
מתוך 200 מטופלים שנכללו במחקר (143 נשים [71.5%]; ממוצע טווח בין-רבעוני של גיל 49.0 [37.0-62.0] שנים), 30 מטופלים (15.0%) פיתחו תת-פעילות קבועה של בלוטת יותרת התריס.
שיעור תת-הפעילות הקבועה נע בין 14.5%, שהוא שיעור הצורך בסידן וויטמין D אקטיבי שנה לאחר הניתוח, לבין 28.5% (סידן ו/או ויטמין D אקטיבי למשך 6 חודשים לאחר הניתוח). הבדלי הנתונים משקפים את השוני בהגדרה ששומשה.
החוקרים מסכמים כי במחקר עוקבה זה, הסיכון לתת-פעילות קבועה של בלוטת יותרת התריס לאחר הסרה חלקית או מלאה של בלוטת התריס עומד על 15%. הסיכון שחושב היה בהתבסס על המטופלים שעברו את ההליך הניתוחי במרכזים הרפואיים האוניברסיטאיים שנכללו במחקר. יש לציין כי השיעור הגבוה של התופעה מצדיק את הצורך בנקיטת מאמצים להפחתת שיעור סיבוך זה.
כמו כן, ישנה אי-התאמה בהגדרת התופעה, וכך גם בטיפול הדרוש לה. יש צורך בטיפול אחיד, מבוסס ראיות, אשר יאפשר לבצע השוואה בין ההתערבויות השונות לטיפול בתת-הפעילות של בלוטת יותרת התריס.
מקור: