ועדת האתיקה של עמותת רופאים לזכויות אדם קוראת לרופאים שלא לקחת חלק בהליך אישור נשיאת נשק. זאת, בשל המשקל העודף שהמערכת נותנת להצהרת הבריאות עליה חותם הרופא ביחס למבקש הרשיון ו"מצג השווא שהיא מייצרת ביחס ליכולתה לנבא מסוכנות".
עוד בעניין דומה
הטיעון של עמותת רופאים לזכויות אדם הוא שרופאי משפחה הופכים לסוג של "שומרי סף" במפגש עם מטופלים המעוניינים ברישוי לנשק, ומה שנדרש מהם הוא מעבר לידע המקצועי שלהם, ללא אינדיקטורים קליניים ברורים. עוד נטען כי לרופאי המשפחה לא ניתנה הזדמנות להתייחס לשאלה הרחבה יותר של מניעת החזקת נשק "בידיים הלא נכונות".
"בנסיבות אלו, סבורים וסבורות חברות וחברי ועדת האתיקה בעמותה כי חל איסור על רופאים לקחת חלק בהליך שכזה. על הרופאים לסרב לקבל על עצמם את תפקיד 'העומדים בשער', כיוון שאין ביכולתם להכריע בשאלות אלו, ויתר על כן מעורבות שכזו עומדת בסתירה לעקרונות המקצוע והאתיקה הרפואית, ואין זה תפקידם", נטען.
העמותה דורשת מההסתדרות הרפואית להנחות רופאים שלא לקחת חלק בהליך מתן רשיון לנשיאת נשק אישי במתכונתו הנוכחית וקוראת "לגבש מדיניות תפוצת נשק במרחב הציבורי שתביא בחשבון השלכות על בריאות הציבור".
נייר העמדה, שכותרתו "מדיקליזציה של חימוש: תפוצת נשק במרחב האזרחי, אלימות ותפקיד הקהילה הרפואית", עוסק במעורבות הקהילה הרפואית בתפוצת נשק במרחב האזרחי ומנתח את תפקיד רופא המשפחה בהליך אישור נשיאת כלי ירייה אישי. הנייר נכתב כחלק משיתוף פעולה עם פרויקט "האקדח על שולחן המטבח" בארגון אשה לאשה.
על פי הטיעון שאותו מציגה עמותת רופאים לזכויות אדם, "רופאי משפחה הם הגורם הקליני היחיד, נטול אינטרס, הבא במגע פנים אל פנים עם מבקש הרשיון במסגרת הליך הבקשה. כתנאי מוקדם לבעלות על נשק אישי, הרופא נדרש לחתום על הצהרת בריאות של המבקש. זאת, על בסיס מידע הידוע לו מתיקו הרפואי של המבקש, ובמידת הצורך על בסיס בדיקה פיזית שמבצע בו במעמד הביקור.
"אולם, למרות שרופאי משפחה אמורים להכיר את מטופליהם בהיותם מתכללי הטיפול הרפואי בהם, לא בכל המקרים מתקיימת היכרות כזאת. שלא כמו במקרים קליניים מובהקים, לרופאי משפחה לא תמיד קיים ידע על מקרים כגון אלימות במשפחה, שימוש בסמים או במשככי כאבים ונסיונות אובדניים, העלולים לפגוע בכשירות לשאת נשק אישי".
בנוסף, העמותה מבקרת בנייר העמדה את העברת כובד המשקל של ההחלטה באם אדם כשיר לשאת נשק אישי לתחום בריאות הנפש, כאילו יש בה הבטחה לפתרון הגדרת מסוכנות. "לפי מחקרים מרחבי העולם, בריאות נפש לבדה אינה גורם מנבא לאלימות נשק. זאת ועוד, התערערות החוסן הנפשי של הציבור בישראל בעקבות מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר והלחימה המתמשכת ברצועת עזה תורמת אף היא לקושי להישען על תחום בריאות הנפש ככלי ניבוי למסוכנות. זאת, לנוכח הזינוק בשיעור הסובלים ממצוקה נפשית ובמספר הפוסט-טראומטים, שרבים מהם כלל אינם מאובחנים כיום ולרופאי משפחה, הבאים איתם במגע לצורך חתימה על הצהרת בריאות, אין יכולת לדעת באשר למצבם הנפשי".
עוד נטען כי לא נעשתה עבודת הכנה להחלטה למתן הקלות על נשיאת נשק אישי, לא הוקם צוות חשיבה או שיתוף פעולה רב מקצועי לבחינת הנושא, ולא נעשה שיתוף מידע בין גורמי בריאות, רווחה, חינוך, משפט וביטחון, שיכול היה להוביל לגיבוש מדיניות שתמנע נשק ממי שיש סיכוי רב כי יעשו בו שימוש לפשיעה, לאלימות במשפחה ולאובדנות.
בפנייתה להר"י, דורשת העמותה להקים צוות משותף שיערב גורמי בריאות, רווחה, משפט, חינוך וביטחון במטרה לקיים לדיון מעמיק בנושא מדיניות תפוצת נשק במרחב הציבורי ומקומה של הקהילה הרפואית במציאות זו. עוד דורשים בעמותה מהר"י כי תדרוש את שינויו של הטופס הרפואי שממלאים רופאי משפחה, כך שצוין עליו במפורש ובאופן ברור כי אינו בא וממילא אינו יכול לאשר שהמטופל כשיר לשאת נשק, אלא מתאר מספר קריטריונים מוגבל שבגינו ניתן לפסול רשיון שכזה, ושבכל מקרה אין הרופא יכול לקבוע או לנבא מסוכנות.
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
