בעשור האחרון התרעתי בשער על מצבה הבלתי נסבל של מערכת הבריאות בישראל. התרעתי על המחסור במיטות, הצפיפות, התורים, העומס, הפגיעה בכבוד האדם, וגם על מצב הפסיכיאטריה והרפואה הפנימית. קראתם, צקצקתם בלשונכם ושאלתם האם לא נמאס לי להמשיך לנבוח כשהשיירה עוברת.
אני המשכתי להתריע ושמרתי על אופטימיות, כי הבנתי שאני חלק מקבוצה של כל אותם אנשי הרפואה המופלאים, שלמרות הקושי ותוך שכיבה על הגדר, במסירותם הרבה גורמים לכך שמערכת הבריאות ממשיכה לתפקד, ואף לעמוד במשימות הלאומיות בהצטיינות - גם באלו של משבר הקורונה, ולאחרונה גם באתגרי השבעה באוקטובר.
הפעם אני מתריע שהקריסה הפנימית כבר בעיצומה. כי בשקט בשקט, חלק מאותם האנשים המופלאים הולכים ונעלמים. חלקם נשברים ועוזבים את המערכת, אחרים יוצאים להשתלמויות ולא חוזרים, וגם מי שהיו אמורים להצטרף אליה בעתיד מוותרים על כך מלכתחילה. הסטודנטים הלומדים בחו"ל טועמים את טעם החיים המקצועיים והאישיים האחרים, וחלקם בוחר להמשיך את ההתמחות והחיים באירופה. אלה מביניהם שבכל זאת חוזרים, עושים סטאז', אבל בניגוד לימים עברו שבהם הם נלחמו על מקומות ההתמחות בארץ, עכשיו כשהם כבר ממילא אוחזים ברישיון האירופאי, הבריטי או האמריקאי, הם כבר פוזלים להתמחות בחו"ל.
בשונה מבעבר ובעקבות אירועי השנים האחרונות, נראה שבשנה האחרונה החלה מפולת. המשתלמים לא חוזרים. בדרך כלל זה מתחיל ב"החלטנו להישאר עוד שנה ואז נראה מה קורה בארץ", אבל השנים מצטברות והולכות והם עדיין לא חוזרים
מעבר לכך, מדי שנה יוצאים בין 100 ל-150 בוגרי התמחות בארץ, המצטיינים מבין אלפי המתמחים, להתמקצעות נוספת (פלושיפ) במחלקות ובאוניברסיטאות הטובות ביותר בצפון אמריקה ובאירופה. כמו בעבר, לאור רמתם המקצועית הגבוהה, ויותר מכך היום בשל המחסור ברופאים ברחבי העולם, הם זוכים שם להצעות מפתות מבחינה מקצועית וכספית.
גם אם בעבר היו מי שנשארו בחו"ל לעוד מספר שנים לשם צבירת ידע, ניסיון וביטחון כלכלי, הרי שבסופו של דבר רובם חזרו ארצה ורתמו את הידע והניסיון שצברו לטובת פיתוחם של תחומים חדשים ברפואה ובמערכת הבריאות, והיו גם מעטים שוויתרו על החזרה ארצה ונשארו בניכר. אך לא כך הדבר היום. בשונה מבעבר ובעקבות אירועי השנים האחרונות, נראה שבשנה האחרונה החלה מפולת. המשתלמים לא חוזרים. בדרך כלל זה מתחיל ב"החלטנו להישאר עוד שנה ואז נראה מה קורה בארץ", אבל השנים מצטברות והולכות והם עדיין לא חוזרים.
המפולת נמשכת אצל הרופאים בני ה-35-45, חלקם כבר בתפקידי ניהול, שעוזבים לחו"ל כמעט כקבוצה - עשרה פסיכיאטרים, שלושה אנדוקרינולוגים, והיד עוד נטויה. כבר לא כל כך בשקט, מתקיים גיוס אקטיבי של מומחים ישראלים על ידי מערכות בריאות זרות כמו הבריטית והניו-זילנדית, וכבר יש חברות מקומיות המארגנות "דיל" קבוצתי לעשרות רופאים אצל עמיל המכס ועוזרות בכל ההליך הביורוקרטי של הרילוקיישן. מתברר שזו אינה רק בעיה של מערכת הבריאות - התהליכים קורים סביבנו גם באוניברסיטאות, ראו המחלקה למתמטיקה באוניברסיטה העברית.
זו זעקה וקריאה להתעשתות של מי שאחראים על המדינה ומערכת הבריאות - אלה שפעם עסקו בעשייה ולא בהתרסה, שפעם הובלו על ידי השאיפה לחיבור ולאחדות של הערכים המשותפים, ולא על ידי האינטרסים קצרי המועד שיבטיחו את שלמות הקואליציה והשלטון
אז הפעם זה כבר מעבר להתרעה. הפעם זו אזעקת אמת. הפעם זו זעקה וקריאה להתעשתות של מי שאחראים על המדינה ומערכת הבריאות - אלה שפעם עסקו בעשייה ולא בהתרסה, שפעם הובלו על ידי השאיפה לחיבור ולאחדות של הערכים המשותפים, ולא על ידי חיבור ואחדות של האינטרסים קצרי המועד שיבטיחו את שלמות הקואליציה והשלטון.
הפעם אני לא זועק למען עוד 20 מיליארד שקל לשנה למערכת הבריאות. אני זועק למען הוויה וסביבת חיים שתגרום לאותם רופאות ורופאים בני 35-45 שמתחילים לבנות משפחות ולגדל ילדים בחו"ל, לחזור הביתה כפי שעשיתי זאת אני.
המקצוע שלי, נוירוכירורגיה, נמצא בראש רשימת המקצועות "המרוויחים הכי הרבה" בארה"ב, אבל חזרתי למרות זאת, כי היה לאן לחזור והיה למה לחזור, כי רצינו שילדינו יגדלו עם בני דודיהם, סבתותיהם וסבם. כי היה חשוב לנו שהם יגדלו במולדת שלנו, בסביבה ערכית, מכבדת ובטוחה. בבית, ולא כזרים בניכר.
בואו נתעשת, כי דור ההמשך עוזב לא רק בגלל הכסף אלא בגלל תחושת הזרות והניכור פה בבית. התנהלות "בלי מצפון ובלי מצפן", כפי שניסח זאת השבוע בכאב דוד עברי, לא תעזור להחזיר מהניכר את אלה שעזבו ורק תזרז את העזיבה של אלה שיכולים.
בואו נתחיל את תהליך הריפוי עכשיו, כי אין זמן, ולא בטוח שניתן יהיה להחזיר את הגלגל לאחור.
הכותב, ד"ר זאב פלדמן, הוא יו״ר ארגון רופאי המדינה ומ״מ יו״ר הר״י
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
