דעות

שיקום החטופים יחל רק כשישוב האחרון שבהם

מבין החטופים ששבו הביתה היו שהביעו רצון לחזור לשבי כדי לסייע לאחרים שנותרו מאחור - השיקום וההחלמה שלהם ושל החברה הישראלית כולה לא יתאפשרו עד שאחרון החטופים ישוב הביתה

תמונות החטופים בעזה. תל אביב, 26 בינואר 2025. צילום: מרים אלסטר/ פלאש 90

איננו יודעים באילו תנאים החטופים ששבו ועתידים לשוב לישראל מוחזקים, אך ברור שהם עברו ועודם עוברים חוויה נפשית מטלטלת. במהלך השבי, החטופים חווים מצב של חוסר אונים מוחלט וחרדה מתמדת. אובדן השליטה הפתאומי על חייהם, על גופם ועל סביבתם, הוא חוויה טראומטית עמוקה. הם מתמודדים עם בידוד חברתי וניתוק מהעולם החיצון, חשיפה לאלימות פיזית ונפשית, אובדן תחושת הזמן והמרחב וחוסר ודאות מתמיד לגבי העתיד. בנוסף, כפי ששמענו מחטופים שחזרו - צרכיהם הבסיסיים לא מקבלים מענה הולם, כולל גישה מוגבלת מאוד למזון וטיפול רפואי שנמנע מהם.

קרובי החטופים גם הם מצויים במצוקה נפשית אדירה, כאשר רובם בחוסר ודאות מוחלט לגבי גורל יקיריהם. הם מתמודדים עם תחושת חרדה בלתי נסבלת, סביר להניח שבעלת השלכות משמעותיות על התפקוד היומיומי שלהם. בנוסף, קיים אלמנט של התמודדות עם תשומת לב תקשורתית, על כל המשתמע מכך.

תופעה מטרידה שזוהתה אצל חלק מהחוזרים היא תחושת דהריאליזציה - קושי לקבל את המציאות החדשה כאמיתית. חלקם התקשו להאמין שהם אכן נמצאים בבית חולים בישראל וחוו את המציאות כאילו היא חלום שחלמו בשבי

על פי דו"ח שהוגש לאו"ם בנושא מצבם הבריאותי של החטופים, החטופים ששוחררו סבלו ממגוון השלכות נפשיות משמעותיות בעת השחרור - בין היתר סבלו מתנודות קיצוניות במצב הרוח, סיוטים והפרעות שינה קשות, תחושת אשמה, חרדה, פחד ובלבול. חלקם המשיכו דפוסי התנהגות מהשבי כמו מיעוט אכילה, אגירת מזון והזנחת היגיינה.

תופעה מטרידה במיוחד שזוהתה אצל חלק מהחוזרים היא תחושת דהריאליזציה - קושי לקבל את המציאות החדשה כאמיתית. חלקם התקשו להאמין שהם אכן נמצאים בבית חולים בישראל וחוו את המציאות כאילו היא חלום שחלמו בשבי. תחושה זו, יחד עם אשמת השורדים והדאגה למי שנותרו בשבי, מקשה מאוד על תהליך ההחלמה. יש מי שאף הביעו רצון לחזור לשבי כדי לסייע לאלה שנותרו שם ומרגישים שלא יוכלו להשתקם כל עוד יקיריהם עדיין שם. כל זאת כמובן בנוסף למצבם הגופני הרעוע, לאחר שסבלו מתת תזונה ומפציעות שלא טופלו.

לאחר השחרור, רבים מהחטופים מפתחים הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) שיכולה להתבטא בפלאשבקים, סיוטים, מחשבות חודרניות, חרדה, קשיי שינה, מצב רוח ירוד או רוגזני, קשיי ריכוז, תחושת דריכות ועוד. השורדים עלולים לשאת עימם תחושות קשות של אשמה ובושה וכן קושי במערכות יחסים ומתן אמון באחרים. אלה כמובן משפיעים באופן ישיר על יכולת התפקוד ועל איכות החיים. המצב הנפשי משפיע על היכולת להשתלב מחדש בעולמם, בכל התחומים - משפחתית, חברתית ותעסוקתית.

מחקרים ארוכי טווח שנערכו על שבויי מלחמה בעבר מצביעים על תופעה מדאיגה: ההפרעה השכיחה ביותר היא הפרעה פוסט-טראומטית מושהית. משמעות הדבר היא שהסימפטומים עלולים להופיע חודשים ואף שנים לאחר השחרור, לעתים בעקבות אירוע מזרז או שינוי משמעותי בחיים. לכן, חשוב להבין שהטיפול והמעקב חייבים להימשך לאורך זמן, גם כאשר נראה שהמצב התייצב.

ההחלמה עבור השורדים היא מורכבת מבחינות נוספות. אובדן של בני משפחה וחברים, התפרקות הקהילות והמערכות התומכות שהיו להם קודם, והיעדר בית לחזור אליו. גם המשפחות והקרובים עומדים בפני אתגרים - ההסתגלות מחדש למערכת המשפחתית, ההתמודדות עם השינויים באישיות ובהתנהגות של החטוף, קשיים בתקשורת ועוד.

ההתמודדות עם השלכות החטיפה והשבי היא תהליך ארוך ומורכב הדורש סבלנות, הבנה ותמיכה מקצועית. חשוב להבין כי כל אדם מגיב באופן שונה לטראומה, וקצב ההחלמה הוא אישי. סביר להניח כי החטופים ומשפחותיהם זקוקים לליווי פסיכולוגי ופסיכיאטרי מתמשך כדי להתמודד עם הקשיים שמגיעים עם הסיטואציה המורכבת הזו.

תהליך ההחלמה אינו מתקדם בקו ישר. גורמים שונים משפיעים על מצבם: המצב הבטחוני המתמשך, העובדה שיש עדיין חטופים בשבי, החשיפה התקשורתית והדינמיקה המשפחתית. כל אחד מאלה עלול לעורר זכרונות מהשבי ולהחמיר את הסימפטומים

בנוסף לאלה, התמיכה המשפחתית, החברתית והמקצועית היא קריטית להצלחת תהליך השיקום והחזרה לחיים תקינים. יש צורך ברשת חברתית תומכת, שתגלה הבנה וסבלנות, מתן לגיטימציה לקשיים ולתהליך ההחלמה ובמידת האפשר גם סיוע מעשי במסע ההחלמה וההתארגנות מחדש.

תהליך ההחלמה אינו מתקדם בקו ישר. גורמים שונים משפיעים על מצבם: המצב הבטחוני המתמשך, העובדה שיש עדיין חטופים בשבי, החשיפה התקשורתית והדינמיקה המשפחתית. כל אחד מאלה עלול לעורר זכרונות מהשבי ולהחמיר את הסימפטומים. עוד חשוב להבין, כי בניגוד לחטופים ששוחררו בעבר, כאן מדובר בפרק זמן ממושך יותר, ועל כן ההשלכות עלולות להיות שונות ממה שנצפה בעבר.

לבסוף, אסור לשכוח - השיקום וההחלמה שלהם וגם שלנו כחברה לא יתאפשרו עד שאחרון החטופים ישוב הביתה.

הכותבים: ד"ר שרון פורת, רופאה מתמחה בפסיכיאטריה ב"מרחבים" ו"מנטליקס"; ד"ר עודד טלמור, פסיכיאטר מומחה, מנהל אחראי מיון פסיכיאטרי בביה"ח איכילוב ובמכון מנטליקס

נושאים קשורים:  חטופים,  שבי חמאס,  ד"ר שרון פורת,  ד"ר עודד טלמור,  עיסקת חטופים,  שיקום,  דעות,  חדשות
תגובות

הכל ניתן להבין ולהסכים, אבל איך הגעתם למסקנה שהליך השיקום תלוי בחזרת אחרון החטופים? השיקום הוא תהליכי. אצל חלקם/חלקנו יסתיים ויהיו כאלה שלא. זו אולי משאלת לב שהכל ייגמר כשכולם יחזרו, איש לא יודע ולא ידע
והלוואי שניווכח שכל חלקי הפאזל בחברה המשוסעת שלנו ישובו למקומם

פרופ' חנוך מיודובניק
פסיכיאטר

28.01.2025, 10:04

הכותרת "שיקום החטופים יחל רק כשישוב האחרון שבהם" שגויה ומטעה.היא שייכת לקטגוריה של אבסולוטיזם ממש כמו ה"נצחון המוחלט" בתחום הצבאי או המדיני ומומלץ שהכותבים והמערכת יתרגלו להיות יותר מאופקים.

מסכים אם עמיתי! כותרת של המאמר כבר מצביע על כך שלבחרים של המאמר אין מושג בנושא של השיקום. והסתכלתי על מה שכתוב מתחת לשמות של המומחים הצעירים- שאחד אחראי מיון והשנייה - מתמחה...
ממליץ להעמיק בנושא לשני הפסיכיאטרים הצעירים ולאחר מכן להביע דעה. שיקום- זאת לא מילה - שיקום- זה תהליך ומתחיל אצל כל אחד בעת שהוא מגלה סימני התייצבות של פגיעה בתפקוד ומכאן עד לחזרה לרמה המרבית של תפקודה שהייתה לפני הירדה. כל התהליכים הללו מלווים במאמץ מקצועי בכל המישורים (ביו-פסיכו-סוציאלי) אם דגש למקצועי ולא משאלות לב!!! מאמרים כאלו רק מזיקים מבחינה מקצועית וכאמור מצביעיים על היעדר מומחיות מינימאלית בתחום וחבל שכך