מצב משפחות החללים החטופים: שכול תחת חוסר ודאות

היעדר הכרה ממסדית במצבן הייחודי של משפחות החטופים החללים, המתמודדות עם טראומה מתמשכת ואובדן מורכב, מחריף את מצוקתן ומקשה על שיקומן. כך עולה מדו"ח חדש של מערך הבריאות במטה המשפחות להחזרת החטופים.

הדו"ח מבוסס על ראיונות עומק עם 17 בני משפחה של חטופים שהוכרזו כחללים, ונוגע בהשפעות הרב-מערכתיות של המצב החריג שבו המשפחות מצויות. הוא נכתב לבקשת בני משפחות של חטופים חללים על מנת לבחון את המורכבות הייחודית שלהם, תוך עמידה על האתגרים הרגשיים, החברתיים והמערכתיים שהם חווים, כמו גם על הצורך במענים מותאמים למציאות יוצאת דופן וחריגה זו.

הדו"ח, שנכתב על ידי ד"ר עינת יהנה, פסיכולוגית שיקומית מומחית-מדריכה, ופרופ' חגי לוין, מומחה לבריאות הציבור, קורא להשבת כלל החטופים - החיים לשיקום והחללים לקבורה, על מנת לאפשר לכלל המשפחות סגירה. הכותבים מציינים כי נדרשת מודעות תקשורתית-ציבורית והכרה חברתית במשפחות, לצד פעולות הנכחה, הנצחה והקמת קבוצות תמיכה למשפחות, במטרה לסייע להן בהתמודדות עם השכול המשובש והאבל המושהה.

ד"ר יהנה, מומחית לטראומה, אובדן והסתגלות לאירועי חיים, חברת סגל ומרצה בכירה בבית הספר למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית תל אביב-יפו וראש תחום שיקום במטה משפחות החטופים, ופרופ' לוין מבית הספר לבריאות הציבור, האוניברסיטה העברית והדסה וראש מערך הבריאות במטה משפחות החטופים, מציינים כי משפחות חטופים חללים הוא סטטוס חדש וייחודי שנוצר מאז השבעה באוקטובר, הדורש התייחסות שונה כדי להבין את מלוא המורכבות.

שלוש קבוצות עיקריות של משפחות חללים חטופים

לאחר השבעה באוקטובר היו בעזה 255 חטופים, 251 מהם נחטפו במתקפה ועוד ארבעה מאירועים קודמים. 77 מהם מוגדרים כחללים, כולל כאלה שנחטפו כשאינם בין החיים באותו היום. מתוך סך החללים, 41 הובאו לקבורה בארץ. 31 מהחללים נחטפו חיים ונרצחו במהלך השבי, ותוכם 25 הובאו לקבורה.

נכון ליום ד', 36 חללים עדיין נמצאים בשבי. כותבי הדו"ח מציינים את המצוקה של המשפחות שחלקן, גם לאחר קבלת הבשורה, אינן נוטות להאמין לוודאות או להודעה הרשמית, "כל עוד אין הוכחה מוחשית בדמות קבר/ השבת החלל נשארות המשפחות עם ספק מייסר ואשמה. ספק ביחס להיותו של היקר חי או מת ואשמה על כך ש"מספידים" אותו או מתייחסים אליו כאל חלל (בין אם מוסדות המדינה, הציבור הרחב או אף המשפחה עצמה) ונעשה לו בכך עוול אם עדיין הוא חי".

עוד הם מציינים כי השפה מתקשה בתיאור נכון של מצב זה, כאשר חלק מבני המשפחות מתנגדים וחווים פגיעה משימוש במילים כדוגמת גופות או גוויות או להצמדת התואר ז"ל לשמם של יקיריהם, מהם לא היתה להם האפשרות להיפרד כראוי.

קבוצת משפחות החטופים החללים נחלקת על פי הדו"ח לשלוש תת -קבוצות עיקריות: משפחות שקיבלו את הבשורה על מות יקיריהן/ הירצחם בשבי ביום החזרתם לישראל; משפחות שקיבלו את הבשורה על מות יקיריהן/ הירצחם בשבי ואשר החזרתם לישראל התרחשה לאחר תקופה מרגע הבשורה; ומשפחות שקיבלו את הבשורה על מות יקיריהם/ הירצחם בשבי, אך יקיריהן עדיין חטופים בעזה וטרם הוחזרו לישראל.

למרות ההבדלים בין הקבוצות, הן חולקות מאפיינים משותפים וייחודיים, כאשר הקבוצה האחרונה מייצגת את נקודת הקיצון של חוויית העדר הסגירה. המאפיינים המשותפים נעוצים בשכול טראומטי, ואילו המאפיינים הייחודיים קשורים לשיבושים בתהליכי האבל, נוכח הסטייה מתהליך האבל הנורמטיבי והמשך קיומו או אי קיומו של "אובדן עמום".

מורכבות בתהליכי ההחלמה ועיבוד האבל

כותבי הדו"ח מתארים את מצבן של משפחות רבות שנותרות בספק מתמשך, שכן קבלת בשורת החלל התבססה לעתים על מידע מודיעיני בלבד, ללא זיהוי פורנזי, דבר שמגביר את תחושת ההמתנה והתקווה ומקשה על תהליך האבל.

אובדן עמום מתאפיין בחוסר ודאות מתמשכת לגבי מצב שיירי גופו של החלל ומקום הימצאו, ושכול ואבל טראומטי הנובע מהאובדן האלים והבלתי נתפש. שילוב זה משבש את תהליכי האבל, מוביל להשהייתם ומשאיר את בני המשפחה בקיפאון כל עוד אין סגירה ביחס לגורל היקירים. מציאות זו מעמידה את המשפחות בסיכון מוגבר לקשיים בריאותיים מתמשכים ופסיכופתולוגיה נפשית, לצד מורכבות בתהליכי ההחלמה ועיבוד האבל.

בראיונות שערכו הכותבים עם משפחות החטופים-החללים עלו גורמי סיכון רבים שהופכים את תהליך האבל למורכב במיוחד וצפויים להאריך אותו מעבר למשך הזמן המוכר בספרות.

בין גורמי הסיכון הרבים, הכותבים מונים את הנסיבות הטראומטיות, האלימות והפתאומיות, המותירות את בני המשפחה עם אבל טראומטי המלווה בתסמינים פוסט-טראומטיים משמעותיים, לצד העדר פרידה מהיקירים, שהוא מצב של "עניין לא גמור באבל", המעלה רגשות קשים כמו אשמה והחמצה.

בנוסף, חלקים חסרים בסיפור המוות גורמים לכך שמשפחות חסרות מידע על מה עבר על יקיריהן ברגעים האחרונים לחייהם; סיבת המוות של החטוף (פעילות צה"ל, הוצאה להורג, היעדר טיפול רפואי או תנאי השבי הקשים) מעצימה את הטרגדיה ומעוררת רגשות קשים, והפצת ידיעות וסרטונים של החמאס יוצרת מעבר משובש אל תהליך קבלת הבשורה.

המשפחות מתמודדות בנוסף עם שיבושים בקבלת בשורת חלל, כאשר הבשורה מועברת בשלבים, חסרה פרטים או מתעכבת, כאשר העדר פרוטוקול סדור לבשורה גורם לאי בהירות ומחלוקת לגבי זהות המבשרים, סדר הפעולות ונוהל ההכרזה על חלל צה"ל.

בני המשפחות חווים התמודדות מתמשכת עם טריגרים יומיומיים, כמו אותות חיים או בשורות חלל על חטופים אחרים, ריבוי אובדנים (אובדן היישוב, פינוי מהבית, אובדן עבודה, אובדנים נוספים במשפחה ובקהילה), חוויית הפקרה ופציעה מוסרית, לנוכח העדר הנוכחות והתפקוד של הצבא ומוסדות המדינה בשבעה באוקטובר, העדר עיסקה לשחרור חטופים ואמות המוסר של מקבלי ההחלטות; קושי ליישב את האובדן ותהליכי הבנית משמעות, עקב העדר הכרה בצורך של המשפחות להבין מה קרה וללמוד מהכשלים; העדר הכרה חברתית-מדינית לחוויית הסטטוס חטוף-חלל, הגורם למשפחות לחוש בדידות וחוסר הבנה; פולשנות תקשורתית וציבורית באבל, המקשה על המשפחות למצוא את מקומן במרחב שבין הפרטי לקולקטיבי; ירידה בהנכחה ובתודעה התקשורתית לאחר קבלת בשורת החלל, המעצימה את תחושת ההיררכיה בין החטופים החללים לחיים והיות חלק מקהילת חטופים, וההשפעה המתמשכת של כל שינוי סטטוס במצב החטופים על המקרה האישי.

ההשלכות הבריאותיות

הכותבים מציינים כי למצב זה השלכות בריאותיות ותפקודיות קשות הכוללות הידרדרות פיזית ונפשית, חרדה, דיכאון ותסמינים פוסט טראומטיים, הפרעות שינה וקשיי תפקוד. משפחות רבות אינן יכולות לחזור לשגרת חיים ועבודה. כן, הם מדגישים כי למרות הסטטוס הייחודי, המדינה אינה מכירה במשפחות כקבוצה ייחודית, ולכן מעמדן המשפטי אינו מוסדר באופן שמשקף את טראומת החטיפה ותקופת המאבק המתמשכת, דבר הפוגע במענים להם זקוקות המשפחות.

החוסר בוודאות והסטרס המתמשך גובים מחיר בריאותי כבד מהמשפחות, הן במישור הפיזי והן הנפשי. בין ההשלכות נמנות תפקוד כללי ירוד המתבטא בחוסר חשק וכוחות לקום בבוקר וקושי לעסוק בפעולות שגרתיות; השפעות נפשיות הכוללות חרדה, התקפי חרדה ותסמינים פוסט-טראומטיים (סיוטים, חודרנות); חוסר יציבות רגשית המתבטא בקשיים בוויסות רגשי, חוסר סבלנות, כעס, נסיגה רגשית והסתגרות; שחיקה פיזית ונפשית מואצת המתבטאת בעייפות, מותשות ודלדול משאבים אישיים.

השפעות על בריאות פיזית כוללות גם הפרעות באכילה, שינויים במשקל, קשיי שינה חמורים, היחלשות המערכת החיסונית, התפרצות מחלות כתוצאה מסטרס מתמשך (בעיות לבביות, מחלות אוטואימוניות); עלייה בהתמכרויות וסכנה ממשית של קיצור תוחלת החיים; קשיים קוגניטיביים המתבטאים בקושי בריכוז וזיכרון ובלבול מתמשך.

קיימות גם השפעות על ילדים וקושי בתפקוד הורי המתבטאים בקושי לתווך לילדים את המראות הקשים והמידע הטראומטי; קשיים בדינמיקה המשפחתית, חילוקי דעות ומתחים, והזנחה עצמית של הצרכים האישיים והבריאותיים עקב חוסר זמן ומשאבים ומנגנונים רגשיים ותודעתיים.

הזכויות המשפטיות

הדו"ח מפרט גם את הפגיעה בזכויות המשפחות על פי המשפט הבינלאומי, המחייב להבטיח מסירת מידע למשפחות והשבת החטופים החללים. החזקת בני ערובה חיים או מתים מהווה הפרה חמורה של זכויות האדם והמשפט ההומניטרי הבינלאומי.

החזקת החטופים החללים בידי חמאס וארגוני הטרור בעזה אינה רק הפרה של החוק הבינלאומי, אלא גם מהווה עינוי פסיכולוגי, שכן משפחות החללים נותרות ללא מידע על יקיריהן, ללא אפשרות לקיים אבל וללא צדק משפטי.

החזקת חללים ללא מסירת מידע למשפחות מהווה היעלמות כפויה בהתאם לאמנה הבינלאומית להגנה מפני היעלמות כפויה. החזקת חללים אינה לגיטימית ועשויה להוות פשע מלחמה. מניעת מידע ואי השבת החטופים החללים גורמות למצוקה נפשית קשה למשפחות, שוללות מהן את האפשרות לקיים תהליך אבל ראוי ומשאירות אותן באי ודאות מתמשכת הפוגעת בהן נפשית וחברתית. במצב זה, אין מדובר רק בזכות משפטית לדעת את גורל יקיריהם, אלא בצורך אנושי בסיסי להעניק להם קבורה ראויה ולשים קץ לסבל המתמשך.

ההמלצות

כותבי הדו"ח קוראים לגיבוש פתרונות הולמים למצב משפחות החטופים החללים, ובין ההמלצות הם קוראים להשיב את כלל החללים לקבורה בהקדם האפשרי; להגביר את המודעות הציבורית והתקשורתית למצב המשפחות ולהקפיד על רגישות בשיח הציבורי והתקשורתי.

כמו כן הם קוראים להכרה ממסדית מלאה בסטטוס ובצורכי המשפחות, לרבות הסדרת סוגיות ביורוקרטיות והתאמות בכל תחומי החיים; להנכחה, הנצחה והקמת קבוצות תמיכה; לשיפור מנגנוני מסירת הבשורות בשלבים השונים, ולתמיכה ושיקום רב מקצועי ארוך טווח, הכולל גישה לטיפול פסיכולוגי ארוך-טווח, הנגשת שירותי בריאות בגישה פרואקטיבית, תכניות ליווי תעסוקתי ושיקום מקצועי, ומסגרות תמיכה משפחתיות וקהילתיות.